סאמר סויד*

למיעוט הערבי פלסטיני בהיותו מיעוט יליד, יש פריבילגיה אחת במדינת ישראל, והיא הבעלות הפרטית על הקרקע, שנובעת בעיקר מהיותו של מיעוט זה מיעוט יליד, שלאורך מאות השנים האחרונות, על אף שינוי המשטרים בחלק ארץ זה, הוא נשאר והתפתח באדמותיו, ביישובים הערבים שקיימים מזה מאות שנים לפחות.

מוסדות התכנון במדינת ישראל, והמדיניות של כל הממשלות, ידעו את זה, והמעיטו לספק פתרונות דיור שלא על קרקע פרטית, ולא הוקמו ישובים ערבים חדשים. תוך כוונה ברורה, לצמצם את פתרונות הדיור של האוכלוסייה לתחומי היישובים הערבים הקיימים, על האדמות שבבעלות התושבים. וכך ערבים נמנעו מלרכוש בתים ואדמות ביישובים קהילתיים מכיוון שהן לא עוברים את וועדות הקבלה ליישובים האלה, מכרזים בוטלו ביישובים יהודים בשל זכיית ערבים בהם, כדוגמת המכרז בעפולה לאחרונה, שוכרים ערבים נמנעו מלשכור דירות בשל קריאות נגד השכרת דירות לערבים, ועוד. יחד עם זאת, המדינה לא נתנה לאזרחים הערבים ליהנות מהפריבילגיה הזאת, הבעלות הפרטית על הקרקע, מכיוון שיישובים אלו התפתחו ללא תכנון, ומעורבות המדינה בתכנון התחילה רק בשנות השמונים, באטיות שגרמה לתכניות מתאר להיתקע עשרות שנים עד שהן הפכו ללא רלוונטיות ברגע שאושרו. התוצאה, שהחברה הערבית התחילה לגדול, וכך התושבים התחילו לצאת מגלעיני היישובים לקרקעות הסמוכים שבבעלותם, אך מכיוון שלא היה תכנון הולם ובר קיימה, רוב המבנים נבנו ללא היתרים.

אציין, שבניה ללא היתר אינה דבר רצוי מבחינת הבונה, אנחנו שומעים על המקרים האלה בדרך כלל אחרי פעילות הריסת בתים. אך מי שמתגורר בבית ללא היתר, משלם בדרך כלל, עשרות אלפי שקלים בשנה לקנסות, כסף שיכול לנצל אותו לחינוך ילדיו או לרווחת חיו. בנוסף לכך, משפחה שחיה בבית ללא היתר, היא משפחה שלא יודעת שקט נפשי, ואיך אפשר לחיות בשקט כאשר סכנת הריסת הבית מרחפת מעליה. מן האמור לעיל, ניתן להסיק שבניה ללא היתר, נעשית כצעד אחרון ונואש כדי להבטיח קורת גג למשפחה, ולא מתוך כוונה להפר את החוק.

אדגיש, שתכנון הוא כלי שאמור למנף את היישובים, להבטיח התפתחות טבעית שנותן מענה לגידול האוכלוסייה הצפוי, מספק לצד פתרונות דיור, גם שטחים פתוחים ושטחים למוסדות ציבור ולאזורי תעסוקה ותעשייה. לכן, מנהיגות האוכלוסייה הערבית לא יכולה להתנגד להליך התכנון, והיא אכן לא רק שלא מתנגדת, אלא צמאה לתכנון הולם וראוי, שלוקח בחשבון את צורת הבעלות על הקרקע הייחודית ליישובים הערבים, ואת המצב הנתון, שיכולים לנצל אותו למינוף היישובים. ניתן לקבוע, שכל התכניות הממשלתיות, שיזמו במשרדי הפנים והאוצר, לא הותאמו ליישובים הערבים, ולכן יישובים אלו לא הפיקו מהתכניות המדוברות, כמו מחיר למשתכן, וד"לים, התחדשות עירונית שום תועלת, שלא לדבר על הדיור הציבורי שלא היה אף פעם קיים ביישובים הערבים.

על שולחן הממשלה עומדת הצעה ממנהיגות הציבור הערבי שיכולה להביא לפתרון כולל של הבעיה, ההצעה כוללת שני מרכיבים, שאחד קשור בממשלה והשני במנהיגות הציבור הערבי. מצד אחד, מקפיאים את הריסת הבתים לתקופת זמן שיוחלט עליה, כאשר בתקופה זאת המדינה משקיעה משאבים כדי לאשר תכניות מתאר שמסדירים את הרוב המוחץ של הבתים ביישובים הערבים, ומספקות פתרונות לעתיד. ומצד שני, המנהיגות תפעל בקרב הציבור הערבי על מנת לא לבנות מבנים חדשים ללא היתרים בתקופת ההקפאה. רק פתרון זה יכול להוביל לפתירת הבעיה, והוא צריך רצון פוליטי ממי שעומד בראשות הממשלה. ניתן לשער, שהנושא הזה הוא הנושא הכי נפיץ באוכלוסיה הערבית בישראל, ואם לא פותרים אותו עלול לדרדר עוד את היחסים בין המדינה ואזרחיה, עד כדי עימות בלתי נמנע.

• המנהל האדמיניסטרטיבי של מעל"א – המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי